גזיר עיתון משנת 1951 החל את התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף". אחרי קריאת ספרות על אודות התפתחות הכרמל המרכזי, היכרות מעמיקה עם התפתחות הדר הכרמל ונבירה בארכיון העיר, היה נדמה שהאזור שאליו נקראתי כדי לאצור תערוכת אמנות שומר סוד שטרם סופר. "התאחדות האדריכלים בחיפה כינסה מסיבת עיתונאים וקראה 'לעצור את הבנייה בכרמל'", נכתב בסיקור שפורסם בעיתון דבר, אליו הגעתי אחרי שיטוטים אינספור. טענת האדריכלים, נכתב, היא כי הנוף לכיוון צפון הוא נכס לאומי ועירוני ויש לשמרו. יתרה מזו, האדריכלים ביקשו לשמור על השטח כעל פארק לאומי בן מאות דונמים בלב העיר.

עם גזיר העיתון התרוצצתי מחוקר לחוקרת, בשאלה מה מסתתר מאחורי הבקשה הלא אופיינית הזאת בתקופה של כינון מדינה צעירה שמבקשת לבנות ולהתרחב. בתיבת הדואר נחת מייל עם מחקרה של אדריכלית הנוף ד"ר זיוה קולודני, "ייצור נוף". קראתי וגמעתי, והבנתי שגיליתי את הסוד: תהליך ייצור הנוף החיפאי הוא פעולה תכנונית.

התכנית של האדריכלים משנת 1951 התקבלה חלקית על ידי עיריית חיפה. פארק לאומי – לא, אבל שמירת השקף הנוף – בהחלט כן. על ידי סימון במפה של שתי נקודות אקראיות על רחוב פנורמה, ומתיחת קשת ביניהן באמצעות מחוגה, נקבע: זה הנוף של חיפה, כך עולה ממחקרה של קולודני שמרחיבה על תהליכי התכנון של הנוף עוד בתקופה המנדטורית. כך נולדה תב"ע חדשה בחיפה שקבעה את גובה הבינוי, זווית הבנייה, אופן שתילת העצים ועוד. כך נולד מבט עירוני, כך נולד אייקון נופי.

בסגרי הקורונה התבהר עד כמה חשובים המרחבים הציבוריים, ריאה ירוקה להימלט אליה מארבע הקירות הסוגרים. המרחבים הציבוריים זכו לעדנה. המהלך בתערוכה זו מבקש להחזיר את האחריות, הבעלות וההתייחסות למרחבים הציבוריים המשותפים אל הציבור: אלה מרחבים ששייכים לאף אחד ושייכים לכולנו. כאלה הן גם מדרגות חיפה.

זה טבעי למקם אמנות במרחבים אלו – לצקת תוכן, להעלות מחשבה חדשה או נקודת מבט מפתיעה, להפגיש את הולכי הרגל, עוברי האורח ודרי המקום עם אמנות מעוררת שמשנה את הסביבה, ממסכת את טרדות היום, מגניבה חיוך או רעיון ומבקשת תקשורת, ממש כמו שמבקש פסל הרמזור של בלו סמיון פיינרו שמזמין: תסתכלי עלי, תסתכל על הנוף, תביטו זה בזו.

אי אפשר לברוח מהנוף האיקוני של חיפה: הנמל הישן מול הנמל החדש, לב העיר עם בניין הטיל ולידו חניון על חורבות אל ג'דידה שאיננה, משוק תלפיות והטכניון בהדר פאר האדריכלות, הכל שם – זה הלב של חיפה. את הלב הזה אנחנו פוגשים בתחילת המסלול בחמור של אשרף פואח'רי, שדרכו ניתן להשקיף. אלא שהנוף שמתגלה, שנדמה שתמיד היה שם, יציר טופוגרפיה, אקראי ונתון – הוא למעשה נוף משורטט, מתוכנן.

האמנים שהוזמנו להשתתף בתערוכה זו התבקשו, לראשונה זה שנים, להגיב למרחב הציבורי באופן של הצבת קבע. הנוף נוכח ביצירתם של אמנים חיפאיים רבים. אך טבעי זה, שאמן הפועל בסביבתו מגיב אליה ביצירתו, אך בחיפה נדמה שביתר שאת. וכך, הצייר עידו מרקוס מציב בתערוכה את כן הציור שליווה אותו בעשור האחרון, במאות ציורי נוף חיפאיים, כפסל רדי מייד מטופל מול הנוף.

ובכל זאת, ביקשנו בתערוכה לטשטש את המבט המוכר של הנוף, שכן תהליך הגילוי היה מטלטל. הקליידוסקופ הציבורי שהוצב במצפור שער הלבנון מבקש לסדר מחדש את הסמלים המוכרים של העיר, מעין נקודת יציאה שמרמזת על הבאות. חן צרפתי ממקמת ים בסטודיו וגורעת ממנו את מפת תכנון מישור הכרמל, ינאי קלנר מייצר מפת דרכים חדשה על סמך מפת תכנון הנוף, איריס סינטרה מציירת את הנוף במשטחי צבע אשלייתיים. בעז נוי מציע מבט עירוני הפוך: מהעיר התחתית למעלה.

מלאכת התכנון בישראל 2022 היא אחת המלאכות המסובכות והדחופות, לעיתים נעשית בחיבוק דב, כמעט תמיד נעשית מלמעלה, ממעוף הציפור, דרך מפות או הדמיות. בתערוכה זו מדגימים האמנים כיצד ניתן להתייחס לסביבה מלמטה למעלה. סינטרה ממששת את האבנים בחומה ההיסטורית וממלאת אותה בחמר, איל פרידלנדר ממקם נחל שעשוי משקיות ניילון על תוואי צלע ההר, טליה אליאב ושי לוינשטיין מייצרים מוזיקה מגדרות ורוח. אור פיינרו יוצר פסל-ספסל במצבור פחים ישן, בקריאה לדמיין מחדש את המרחב בו אנחנו חיים. האמנות בתערוכה שואפת להיות חלק מהדופק של המקום, על כל המשתמע מכך, לטוב ולרע. בכך היא מדגימה את החשיבות בתכנון שצומח מהשטח.

התערוכה גם שואפת לייצר נקודות מבט חדשות, לרענן ולאוורר את המבט האיקוני של חיפה. רחל אניו מייצרת פרחי עיניים שמתייחסים לנקודות מבט רבות אפשריות גם ביחס לעיר וגם ביחס לעצמה, תוך עיסוק בצבע עור, פרופיילינג או הנחות שגויות. גיא קפלן מצייר קשת חדשה בדרך להדר, איה אורבך מציירת שלוש נקודות מבט נשכחות. מור רימר ממקמת סלעים המזכירים את המבט החסר של חיפה, אורית סימן-טוב מציעה זווית חדשה ובלתי מוכרת של עגורני הנמל החדש מול עמדת תותחי החוף של הנמל ההיסטורי – מבטים שלא ניתן להשיג באין גישה לציבור אליהם.

ולפעמים אין גבול. המרחק בין פרטי לציבורי במדרגות חיפה איננו. חומה שעוטפת בניין היא פרטית גם בחזיתה למדרגות, והמדרגות ציבוריות הן. היכן מתחיל הפרטי ומתי נגמר הציבורי? וגם הנוף עצמו פרטי וציבורי בו זמנית, כפי שמדגימה סנא פרח בשארה בעבודתה "מרחב פנימי". את המסה של הדמות בפסל ממלא הנוף, שהוא חלק גם מחיי היומיום ומכריע את אופן ארגון הבתים. האמנית, שמתגוררת ברחוב הנרייטה סולד, ממקמת גם פסלי סברס עשויים מבטון כמו גדר חיה שהפכה לבטון, מזכירה את הניסיון הכמעט נואש להצהיר בעלות ולסמן גבולות.

הממשק הייחודי בין הפרטי לציבורי מעורר גם את האמנים. לילך ובר ומיטל דנק מייצרות פינת כתיבה ציבורית, מחליפות את ריהוט הרחוב המוכר בפינת כתיבה שמזמינה את עוברי האורח להחליף גלויות. דורית לבון שטרנפלד ממקמת פסל שקורא "פנימה". סטודיו YA ממקמים מדרגות ממראה שמשקפות את הסביבה במלואה: צומח, חי, דומם – אחד הם.

תמר שפר מציגה עבודת קיר שמערטלת את המרחבים הפנימיים, חושפת קירות אינטימיים בדירות שנהרסו ומציבה אותם במרחב הציבורי חשופים לעין כל. שמעון כהן משבץ לאורך מסלול התערוכה אריחים מקרמיקה שמאפיינים בתים פרטיים, מטמיע אותם באספלט החם. סמאח שחאדה מציגה את הרישום "הבית שלנו" ובו הוריה יושבים על רצפה שהיתה בית שאיננו והפך למרחב, ובלו סמיון פיינרו ממקם בית ציפורים על עץ, מודל מוקטן של מונומנט אדריכלי שמזכיר שהמרחב הוא בית גידול – דיאלוג בין טבע ותרבות.

ולפני הכל היה פה. הייתה פה היסטוריה, היו פה צעדים רבים. לפני האמנות, לפני בניית המדרגות, לפני הרחבת הבתים, לפני המעקות והגדרות, ומעברי החציה. היה פה צלע הר סלע וטרשים, היה פה "שביל חמורים". הפולקלור שמלווה את מדרגות חיפה ממלא פינה חמה בליבם של חיפאים רבים: הנשיקה הראשונה, הנדנדות של גן אלנבי, החלבנים שהעלו חלב, הדרך לפלאפל בעיר.

וכך, דוד בהר פרחיה מזכיר את סימני הדרך הראשונים, כשהוא מתייחס לדרך שעשו החמורים בצלע ההר. האמן מציג פסלי גללים של שיירת חמורים על גבי המדרגות ההיסטוריות שנחשפות לאורך מדרגות גמלא, בליווי סאונד של אתון עולה ויורדת. שירן יצהרי יוצרת מערה ארכיאולוגית עם תבליט בטון ובו מסופר הנרטיב של התפתחות האזור על סמך מכתבי התושבים משנות ה-50 עד שנות ה-70, אנה לוקשבסקי חוזרת בזמן מאה שנים לאחור וממקמת נזיר שעולה את הדרך בהר. שחר סיון מציב את דמותו של סבא לייזר במסלול שבו הוא עצמו צועד, תזכורת לשורשים פרטיים וקולקטיביים. אליזבט קרוגולוב מציעה לבחון מחדש נרטיבים כשהיא יוצרת ושוברת הדפס של האמן הציוני הראשון: אפרים משה ליליין, שפורסם בעיתון "תנועת החשמונאי" ב-1924.

בפתח התערוכה אנחנו פוגשים את הפסל של נרדין סרוג'י: סלע מהר הכרמל מטופל, צופה אל הנמל, מזכיר את היחס בין הנמל לכרמל, בין הטבעי למתוכנן ובין מה שנחשב גבוה לנמוך. החומריות בטיפול בסלע מסמלת את התפתחות הכרמל מאזור טרשים וסלעים למרכז אורבני מתפתח ושואלת לאן מכאן.

האם הכרמל יחזור להיות מוקד תיירות ומרגוע, כפי שהיה ובא לידי ביטוי בעבודה "מלון כרמל" של חן דשמי שהיא מחווה לתקופה; ומה יעלה בגורלה של התערוכה – האם היא משחק "שעשועי השכחה" כפי שמצטטת אביטל בר שי את יהודה עמיחי, האם נצליח ליצור נקודת מפגש אורבנית חדשה שמחברת אזורי חיים כפי שמציע חמודי ג'אנם בעבודה צ'קפוינט. ואולי התערוכה היא עוד מפתן חדש בעיר, כמו שטיח הקרמיקה של אפרת אייל, שקורא לך משום מקום מול גרם מדרגות משונה: ברוכים הבאים!

"שתי נקודות דמיוניות, והנוף", חיפה 2022
אוצרת ומנהלת אמנותית: צאלה קוטלר הדרי
ליווי אמנותי ובינוי: נועם בר
יועצת אקדמית: ד"ר אדר' נוף זיוה קולודני
סיוע בתחקיר: ד"ר שולי לינדר ירקוני, ארכיון העיר חיפה
פרויקטור רובע המדרגות, עיריית חיפה: טל שדה
צילומים: אורית סימן טוב, אריק רובין
ניהול אמנותי סיורים ברובע המדרגות: אדר' עומרי זילכה, "פינת רחוב"
ניהול אמנותי מוזיקה וסאונד ברובע המדרגות: ימית הגר
ניהול אמנותי גן אלנבי: שי אמסלם
הפקה בית הגפן: לימור שיין
עיצוב גרפי: קובי לוי, הליגה
ניהול חנות גלריה: פולי בלום

תודות: תושבי ותושבות רובע המדרגות, ראש העיר עינת קליש רותם, נחשון צוק, ניר שובר, עו"ד עידן מרדכי, משפחת פריצקר, בנצי שמש (פתרונות סולאריים), מיכל חזן באומן, דורון יעקבי, מדעטק חיפה, חוגי סיירות קק"ל בחיפה, דוד אופנהיים, ארכיון העיר חיפה, המחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, כרמלית חיפה, אדר' נוף אמיר בלום, עודד ארזי, שלומית קושניר. תודה מקרב לב לעידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית, לאוצרת גליה בר אור ולאמנית ניבי אלרואי, לרועי מיכאלה ואחינעם.